1. ‫ציפי רולניק טל' 4030476-30‬ ‫הכנה לבחינת שלב ב' בפסיכיאטריה‬
‫)סיכום מהספרות ומהרצאות שונות(‬ ‫ויניקוט‬
‫ביוגרפיה‬
‫דונלד ווד ויניקוט נולד ב- 6981 בן שלישי האחרון והיחיד להוריו. הוא נקרא ע"ש אבי אימו. אחיותיו היו בנות‬
‫5 ו-6, כשנולד. הוריו פרוטסטנטים מתודיסטים, תושבים מזה דורות בעיר פלימות' – עיר חוף שקטה יחסית‬
‫במערב אנגליה. שנות ילדותו עברו עליו בבית המשפחה הגדול שסביבו גן ענק בריכה מטע, גינת ירקות‬
‫ומדשאה שופעי הזדמנויות לפעילויות ומשחק. יחד עם שתי אחיותיו הבוגרות מנו וחמשת דודניו שגרו בנחלה‬
‫סמוכה, יצרו ילדי שתי המשפחות אחוות ילדים ורק לעיתים נדירות חוו בדידות או שיעמום. כשויניקוט מתאר‬
‫את האידיליה של המעמד הבינוני-גבוה באנגליה של ימי ילדותו הוא כותב "המורד הזה מן הדשא של הקריקט‬
‫היורד אל האיזור השטוח, שם מצוייה בריכה ופעם היה שם עשב גבוה בין עצי הערבות )היודעים אתם אליו‬
‫רעשים מרגשים משמיע העשב הגבוה בימי ראשון אחה"צ, כשחם והכל שוכבי על שמיכות ליד הבריכה‬
‫קוראים או מנמנמים?(. המורד הזה רווי, כפי שאנשים אומרים, בהסטוריה..."‬
‫אביו, היה בן 14 כשנולד דונלד. הוא היה סוחר מצליח בתחום המחוכים והחזיות לנשים. הוא היה המעורב‬
‫בענייני הציבור, היה פעמיים ראש עיריית פליימות, ואף קיבל תואר אבירות. בצעירותו, השקיע בפעילות‬
‫דתית: סייע בהקמת כנסייה באיזור, היה מורה ואחראי על הכספים בבית ספר ללימודי דת. ויניקוט כותב כי‬
‫אביו "היה רגיש לחוסר ההשכלה שלו )סבל מליקויי למידה( ותמיד אמר שבשל כך לא שאף להגיע לפרלמנט‬
‫אלא נשאר בתחום הפוליטיקה המקומית" האב עושה רושם של אדם מחמיר עד משפיל בגישתו לבנו. כשדונלד‬
‫היה בן 21, הוא חזר יום אחד הבייתה לארוחת צהריים ואמר "לכל הרוחות". כשאביו שמע זאת הוא האשים‬
‫את האם בכך שלא דאגה שיהיו לו חברים מהוגנים ומאותו יום התכונן לשלוח אותו לפנימיה. רענן קולקה‬
‫)בהקדמה למשחק ומציאות( מציין כי באישיותו של האב מוזגו פעלתנות, יוזמה, סמכותיות שקטה שהעניקו‬
‫לויניקוט בטחון ויציבות.‬
‫האב נעדר רבות מהבית, נוכחותו הרגשית לא היתה מספקת וחווייה של החמצה ליוותה במשהו את היחסים‬
‫של ויניקוט עם אביו. הילד גדל בחברת נשים רבות – אימו, אחיותיו, המטפלת, המבשלת, המשרתות והדודות‬
‫מתאר עצמו כמי שגדל כבן יחיד עם כמה אימהות.‬
‫אף שהוא גדל יחסית בנינוחות גופנית, באווירת שפע חומרי ובטחון רגשי חוויות שליוו אותו כל חייו, יש‬
‫עדויות המצביעות על כך שאימו סבלה מהתקפי דיכאון. בשיר שלח לגיסו כשהיה בן 76, מתאר כי הוא הכיר‬
‫את אימו כשהיא בוכה ושבילדותו הרגיש שעליו ללמוד לשמח אותה, להקל עליה, לעצור את דמעותיה ולרפאה‬
‫השיר מסתיים במילים: "מחייתי הייתה להחיות אותה".‬
‫אמא למטה בוכה,‬
‫בוכה‬
‫בוכה‬
‫כך ידעתי אותה‬
‫פעם בעודני שוכב בחיקה‬
‫כמו עכשיו על עץ מת )שם משפחתה של אימו הוא ‪(WOOD‬‬
‫למדתי לגרום לה לחייך‬
‫לבלום את דמעותיה‬
‫לשחרר את רגשות האשם שלה‬
‫לרפא את המוות הפנימי שבה‬
‫מחייתי הייתה להחיות אותה‬

2. ‫2‬
‫הנושא של הילד הקשוב מידי לצרכי אימו והמוותר על ההתפתחות שלו, על החיוניות הטבעית שלו הוא אחד‬
‫הנושאים שויניקוט יכתוב עליהם. כמו גם חשיבות האם "המחזיקה" את הילד )# לשכב על עץ( במובן המלא‬
‫של המושג: החזקת הילד הן בידיים והן בנפש.‬
‫במקום אחר )בהקדמה של קולקה ב"משחק ומציאות" שכנראה התבססה על תאוריה של אישתו השנייה (‬
‫מצויין כי אמו הייתה, אישה חיונית וספונטאנית בהתנהגותה ובמבעה הרגשי, הייתה המקור העיקרי לאווירה‬
‫החופשית ומלאת המשחקיות המשעשעת של הבית. קווי אשיותה לא רק שהופנמו על ידו והיו לחלק מהותי‬
‫של אישיותו המשחקית, אלא כמעט ניתן לומר, הונצחו במכלול תורתו.‬
‫ב- 0191, בהיותו בן 41, עבר, לפנימיה לנערים בקיימברידג'. החיים בפנימיה היו תוססים מאד ולצד‬
‫הצטיינותו בלימודים, היה מעורב מאד פעיל "כדג בתוך המים. לשמחתו הרבה, היה חופשי אחר הצהריים‬
‫וניצל זאת לפעילוית כגון, ריצה רכיבה על אופניים, שחייה, משחק כדור רגל .... שר במקהלת בית הספר ומיד‬
‫לילה בלילה קרא סיפור באזני חברו לחדר...".‬
‫הביוגרף של ויניקוט ברט קאהר טוען, ש"ההגלייה" הזאת מביתו, הייתה בין הגורמים להתעניינותו בעתיד‬
‫בטראומה של קריעה טראומטית של ילדים מביתם. ואכן ויניקוט מילא תפקיד מקצועי במלחמת העולם‬
‫השנייה, כשפינו את הילדים מלונדון.‬
‫בפנימיה שבר את עצם הצוואר במשחק רוגבי וכששכב בחדר החולים של הפנימיה, החליט להיות רופא. הוא‬
‫כותב: "הבנתי שכל חיי אהיה תלוי ברופאים אםאזיק לעצמי או אהיה חולה, והדרך היחידה להמנע מזה היא‬
‫להעשות רופא בעצמי, ומאז והלאה לא סרה המחשבה הזאת, כאפשרות מעשית, ממוחי, אף על פי שידעתי‬
‫שאבי ציפה שאכנס לעסק המשגשג שלו ואטול אותו לידי בבוא העת"‬
‫בסיום לימודיו התיכוניים כאמור הוא העדיף שלא להצטרף לעסקי המשפחה ב- 6191 הגיע למכללת ג'יזס‬
‫בקיימבריג' והתחיל לימודי רפואה.‬
‫לימודי הרפואה שלו הופסקו בפרוץ מלחה"ע ה- ‪ I‬והוא עבד באגפים של האוניברסיטה שהפכו לבתי-חולים.‬
‫שנה לאחר מכן בגיל 12, אולי בגלל העובדה שכמה מחבריו נהרגו בקרבות, התנדב לצי הבריטי כקצין רפואה,‬
‫כירורג מתמחה. האונייה עליה שרת השתתפה באופן פעיל במלחמה וויניקוט, כרופא יחיד, הגיש עזרה‬
‫לפצועים עליה.‬
‫ב- 8191 שב להשלים את לימודי הרפואה בלונדון. במהלך לימודיו אושפז ל- 3 חודשים בשל מורסה באחת‬
‫מריאותיו. התנסות אשר הביאה אותו למסקנה כי על כל רופא לחוות את חוויית החולה והאישפוז מתוך‬
‫עצמו, מ"בפנים". מסקנה זו טמונים גרעיני רעיונותיו של ויניקוט על חשיבות החווייה הסובייקטיבית,‬
‫וחשיבות ההבנה מתוך הזדהות ואמפתיה.‬
‫מלכתחילה הוא התכוון להיות רופא כללי כפרי, אבל ב- 9191, כשהשאיל לו חבר את ספרו של פרויד "פשר‬
‫החלומות" הספר עשה עליו רושם עז ולצד הצלחתו בעבודתו כרופא ילדים, החל התעניין במיוחד בהבנת‬
‫ההפרעות הנפשיות אצל ילדים, מתבגרים ומבוגרים. לקובץ הפסיכואנליטי הראשון של כתביו )ספרו השני(‬
‫קרא "מרפואת ילדים לפסיכואנליזה". הקולגות שלו גילו עויינות והסתייגו מההתעניינות שלו בקשיים‬
‫הפסיכולוגיים של מטופליו.‬
‫הוא לא ניגש לבחינות השלב השלישי בכירורגיה מיילדות וגינקולוגיה.‬
‫בגיל 72 )3291(, סיים התמחות כרופא ילדים והתקבל לעבודה בשני בתי חולים יוקרתיים בלונדון. באחד מהם,‬
‫בבית החולים פדינגטון גרין, עבד מסיום ההתמחות במשך 04 שנה.‬
‫ב- 3291, נשא לאישה את אישתו הראשונה אליס בקסטון טיילור, שהייתה קדרית במקצועה. כבר לקראת סוף‬
‫שנת נישואיו הראשונה, כנראה בעקבות קשים זוגיים, הוא התחיל באנליזה. המטפל היה ג'יימס סטרצ'יי,‬
‫המתרגם של כתבי פרויד לאנגלית, אצלו טופל 01 שנים, 6 פעמים בשבוע.‬

3. ‫3‬
‫ב- 5291 מתה אימו.‬
‫ב- 7291, החל את הכשרתו כקנדידט במכון הפסיכואנליטי בלונדון.‬
‫ב- 1391, יוצא לאור ספרו הראשון ‪ Clinical notes on disorders of childhood‬בו הוא מניח את היסודות‬
‫לקשר בין הטיפול הרפואי לתהליכים פסיכולוגיים.‬
‫ב- 3391 מתחיל את האנלךיזה השנייה שלו אצל ג'ואן ריבייר.‬
‫ב- 4391 סיים את הכשרתו כפסיכואנליטיקאי למבוגרים וב- 5391 היה הגבר הראשון בבריטניה שסיים את‬
‫הכשרתו כפסיכואנליטיקאי לילדים אז גם נתן את הרצאתו ‪.The manic defence‬‬
‫ב- 6391, התקבל לחברות מלאה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית,.‬
‫ב- 0491 הוא התמנה ליועץ פסיכיאטרי לתוכנית הממשלתית לפינוי ילדים מלונדון. הנסיון עם הילדים‬
‫המפונים, הוביל אותו להבנה בדבר הקשר בין נטייה אנטי סוציאלית לחסך סביבתי.‬
‫ב- 8491 מת אביו, הוא לוקה בהתקף לב ושנה לאחר מכן התגרש לאחר 62 שנות נישואין, בהן ליווה את‬
‫אישתו במשבריה הנפשיים אותם שמר בדיסקרטיות יוצאת דופן.‬
‫ב- 0591 נשא לאישה את קלייר ברייטון, עובדת סוציאלית אותה הכיר במהלך עבודה משותפת במלחמת‬
‫העולם ה- ‪ .II‬הוא אמר עליה כי אילמלא נישא לה היה מת. אכן שנות חייו איתה מתוארות כמאושרות‬
‫ולתרומתה לפריחתו האישית והמקצועית בעשרים שנות חייו האחרונות, אין עוררין. קלייר היא גם המקור‬
‫העיקרי למידע ישיר על חייו האישיים, אשר למרות החברותיות הפשטות והישירות שלו היה אדם מאד‬
‫דיסקרטי. ידידי הזוג ראו בהם "שני אנשים המשוגעים המשמחים איש את רעותו ואתחבריהם" ויניקוט אהב‬
‫לקרוא קטעי ספרות קריאה דרמטית, לשיר, לנגן בפסנתר, נע בין אהבה למוסיקה הפופולארית "החיפושיות"‬
‫והמוסיקה הקלאסית – באך.‬
‫הוא נבחר פעמיים לנשיא החברה הפסיכואנליטית הבריטית והוא זכה לשם והכרה בינלאומיים.‬
‫בעשרים השנים האחרונות לחייו, סבל ויניקוט מבעיות לב וממחלות שהלכו והכבידו על תפקודו. כ- 3 שנים‬
‫לפני מותו לקה בהתקף לב קשה, מלווה במחלת ריאות דבר שדרש תקופת החלמה ארוכה. בחודשים‬
‫האחרונים סבל מכאבים ומדברים שכתב ואמר לתלמידיו, חבריו וקרוביו, ניתן ללמוד שהוא ידע על מותו‬
‫הקרב. על אף מצבו הוא המשיך להרצות ולכתוב . בערב שקדם למותו צפה בסרט ולפני שהלך לישון אמר‬
‫לאישתו שהסרט הסב לו אושר.‬
‫הוא נפטר בביתו שבלונדון ב- 52 בינואר 1791 בהיותו בן 47.‬

4. ‫4‬
‫ויניקוט, התחיל כרופא ילדים. הוא היה קלינאי ולא תאורטיקן.‬
‫התאוריה של ויניקוט עוסקת בחשיבות הינקות והגיל הרך בהתפתחות האדם. הוא לא האמין בכך שיצר לב‬
‫האדם רע מנעוריו )כמו מלני קליין(, אלא שהאדם נולד טוב וצריך לתת לו להתפתח באופן טבעי. המניע‬
‫להתפתחות הוא לא הצורך לתעל מתח ייצרי )פרויד( או הצורך להתמודד עם סכנה, אלא העברת הטיפול‬
‫מהאם-תינוק לתינוק. הוא חשב שהדחפים הם המקור לספונטניות ויצירתיות, התוקפנות אינה דחף מוות או‬
‫הרס אלא מוטיליות. בניגוד לפרויד שגרס שיש לתרבת את הדחפים )לעשות סובלימציות(, הוא טען שצריך‬
‫שהדחפים יגוייסו לשרות החיים, היצירתיות והספונטניות. )כדי לינוק צריך להפעיל פה, לנגוס, אבל בשרות‬
‫החיים לא ההרס(. אגרסיה לפי דעתו היא תגובה לתסכול.‬
‫הוא התנגד ללמד אמהות, בטענה שאימהות היא אינטואיטיבית לאמא.‬
‫הוא לא נותן משקל רב לגורמים המולדים אלא לסביבה - עד כמה מאפשרת הדרגתיות במפגש עם המציאות,‬
‫כמה נותנת מקום למוטיליות הנחוצה לנפרדות )פגיעה מוקדמת בסביבה המתחזקת, גורמת לתינוק להיות‬
‫מודע וצריך להגיב למציאות החיצונית מוקדם מידי, הוא מפתח מערכת הגנה נוקשה. ולהיפך, סביבה טובה‬
‫מידי מונעת...(‬
‫ויניקוט מתייחס להסתגלות כפוייה כמצב פתולוגי, אדם בריא הוא לא סתגלן אלא חי ומשרת את יצריו.‬
‫ויניקוט לא גיבש תאוריה סיסטמתית על האישיות עם התפתחות, דינמיקה ופסיכופתולוגיה. אלא, פירסם‬
‫בכתביו אוסף של רעיונות ומושגים.‬
‫הוא מדגיש את המושג ‪=) ego relatedness‬בטחון בסיסי בקיום, כשיש חוויה בסיסית טובה ותומכת, שנותנת‬
‫בטחון ושלווה( שהוא תוצאה של חוויה בסיסית טובה בשלבים הראשונים של החיים, שכן יחסי אובייקט‬
‫חשובים להתפתחות ובלי יחסים שנותנים שלווה בעצם היותם, לא מתפתח אגו. בקרבת אמא מספיק טובה,‬
‫התינוק מפתח זהות ושלמות כחלק מחוויה כללית של להיות בקשר תומך. כך, כשחוויה זו היא חלק קבוע‬
‫מתחושת העצמי, התינוק מסוגל להיות גם בלי האם לתקופות יותר ארוכות, בלי להרגיש בודד ובחוסר קשר.‬
‫יצור אנושי לא יכול לחיות בבידוד. התמיכה בילד, נעשית אח"כ גם ע"י הסביבה, ואפילו ע"י‬
‫חפצים )‪ (transitional-object‬שמקבלים משמעות של אלמנטים תומכים. ילדים יגיבו בחרדת עזיבה אם‬
‫יעלמו החפצים הללו או אנשי הסביבה התומכת )‪ . (supportive person‬כשאדם באופן בסיסי הוא לא ‪ego‬‬
‫‪ related‬הוא יפתח חרדת עזיבה קשה. אגו ‪ unrelatedness‬הוא החומר הבסיסי לחולשת אני, הפרעה‬
‫בהתפתחות יחסי אובייקט ראשוניים והתפתחות פסיכופתולוגיה.‬
‫איך זה מתרחש?‬
‫לפי ויניקוט, הפסיכופתולוגיה כולה נובעת מכישלון ה- ‪ primary maternal preoccupation‬הוא מבחין‬
‫בין שני סוגי פתולוגיה:‬
‫1. ‪ - Prevention‬מניעה מוחלטת, חסך טוטאלי, אף פעם לא היתה לאדם דמות מעניקה. אנשים אלה יהיו‬
‫פסיכוטים נרקציסטים.‬
‫2. ‪ - Deprevention‬חסך חלקי. מצבים בהם היה או יכול היה להיות רגע של אילוזיה, אלא שהיא השתבשה‬
‫במהלך ההתפתחות. אנשים אלה סובלים מהפרעת אישיות.‬
‫באופן טבעי האמא עושה גמילה הדרגתית מה- ‪" =) primary maternal preoccupation‬מחלה", המצב‬
‫הסימביוטי של האמא, כמעין שעון ביולוגי שיש בו התאמה מלאה ומוחלטת של האם לילד(. אם בעייתית היא‬
‫זו שלא יכולה לגמול את התינוק ממצב זה באופן הדרגתי, או *מתוך קושי לגמול את הילד בהדרגתיות כי לא‬
‫יכולה להגמל מהסימביוזה ואם **בגלל שמעולם לא יכלה להכנס לסימביוזה ולתת לו מה שזקוק, או‬
‫***שגומלת אותו בחדות רבה מידי. רק אם יקבל אמהות טובה מספיק, יתפתח בצורה אישית ייחודית‬
‫ואמיתית. ואם לא, הוא יהיה אוסף של תגובות להפצצה/לחדירה )‪ ( impingement‬של האם בדרישותיה‬

5. ‫5‬
‫וצרכיה שלה, וה- ‪ true self‬ישאר חבוי מאחורי ה- ‪ false self‬ויהיה סתגלן ומתאים עצמו. האמהות הטובה‬
‫נותנת תמיכה להתפתחות האגו.‬
‫היכולת להיות לבד, מתפתחת על סמך היכולת להיות לבד בנוכחות האם, הוא מרגיש מספיק בטוח באם והוא‬
‫יכול להרשות לעצמו לשכוח אותה לרגעים )‪. (being‬‬
‫איזולציה - זהו חסר ביחסי אובייקט פנימיים, זהו דבר שלילי. אפשר להיות באיזולציה גם בנוכחות אחרים.‬
‫לעומת זאת, בדידות - זהו קונספט פחות אבסולוטי. מרגישים בודדים כשהקשר לא מספיק טוב. אם משהו‬
‫באופן בסיסי מרגיש ‪ , unrelated‬להיות לבד יתקשר אצלו לחוויה של איזולציה ו"האחרים" נחווים כלא‬
‫ממשיים אפילו אם הם נוכחים. היכולת להיות לבד בגיל מבוגר, קשורה לתחושה של פרטיות והנאה, ריאליות‬
‫בתוך עצמו עם או בלי אחרים. אפשר אף פעם לא להרגיש לבד-באיזולציה אם במציאות הפנימית האדם‬
‫מרגיש ‪ . related‬אם לאדם היתה אימהות בסיסית טובה הוא ירגיש תמיד בהתייחסות, לא בודד.‬
‫הפחד הגדול ביותר של התינוק הוא מפני החדירה )‪ (impingement‬שההיפוך שלו הוא ה- ‪ = holding‬החזקה‬
‫בלי דרשנות, כשהאם אוחזת בילד בלי לדרוש שיתאים את עצמו אליה. התינוק צריך להיות בהתחלה סתם‬
‫מרוצה מה-‪ , being‬יש לו הנאה פשוטה מלהיות עם האם.‬
‫כשהאם מתייחסת לתינוק ברמה של ‪ being‬היא חשה אותו, מתאימה את הקצב, בקומוניקציה לא וורבאלית,‬
‫אח"כ מתייחסת ברמה של ה- ‪ . doing‬זוהי רמה פרימארית אותה חייב הילד כדי להתפתח. חווית ה- ‪being‬‬
‫זהו הבסיס להגשמת פוטנציאל ופתוח אישיות תוך התייחסות בינאישית.‬
‫בכל אדם יש אלמנט נקבי שמתבטא ב- ‪ being‬ואלמנט זכרי שמתבטא ב- ‪ . doing‬שד אמהי מאפשר לחוות‬
‫סיפוק מעצם ה- ‪ ,being‬שד זכרי זו אם שתלטנית, אם שמנסה לעשות דברים לילד.‬
‫שני האלמנטים צריכים להיות באינטגרציה והם מייצגים שתי צורות של יחסי אובייקט:‬
‫ה- ‪ - doing‬אלה הדחפים ששואפים לפעילות, עשייה, נפרדות, סיפוק.‬
‫ה- ‪ - being‬קשור להזדהות, לחוויות זהות של סובייקט-אובייקט, לחוויות רגשיות כבסיס ליכולת להיות.‬
‫למשל, אם בטיפול יודעים משהו ע"י אמפטיה, זוהי רמת יחסי אובייקט של ‪ ; being‬אם ע"י חשיבה וחקירה,‬
‫זו רמה של ‪ being .doing‬היא היכולת להיות עם המטופל; ‪ doing‬היא היכולת לעשות משהו למענו.‬
‫קומוניקציה לא וורבאלית, ע"ס הרגשה - אלמנט נשי ; קומוניקציה וורבאלית, ע"ס מחשבה - אלמנט גברי.‬
‫ויניקוט טוען שה- ‪ being‬יותר מפותח אצל נשים.‬
‫בתחילת טיפול, המטפל גם אם הוא גבר, צריך לעבוד יותר עם ה- ‪ being‬ורק אח"כ לשלב את החלק של ה-‬
‫‪ .doing‬בכל הפתולוגיות נכון להתחיל עם חוויה של להיות יחד לא דרשני. יש לתת לפציינט לחוות את ה-‬
‫‪ being‬שהוא תשתית היחסים, משקף לפציינט מי הוא, משקף לו את עצמו ואת הפוטנציאל שלו.‬
‫ויניקוט התנגד לתרופות, ראה בהן סוג של ‪ doing‬שמבחינתו זה ההפך מלהיות עם הפציינט.‬
‫מונחי יסוד‬
‫‪ - self‬זוהי הזהות האישית, שבתחילת החיים אינה קיימת ולכן עוד אין רלבנטיות למושג הזה אז. אין ‪self‬‬
‫בראשית החיים, מה שיש זה גרעיני ‪ ego‬שהם פוטנציאלים מולדים )סנסוריים, מוטוריים(. מושג זה נעשה‬
‫רלוונטי רק עם היווצרות המודעות העצמית, עם תחילת החשיבה, רק כשהילד תופס איך שאחרים תופסים‬
‫אותו. יש ‪ self‬כשהילד נעשה ייחודי ונפרד בגיל 3-2 שנים.‬
‫אין הפרדה בין סלף ותפיסת סלף.‬

6. ‫6‬
‫‪ - Primary maternal preoccupation‬זהו מצב פסיכולוגי מיוחד, המתרחש בשבועות שלפני הלידה‬
‫ואחריה. זוהי רגישות מוגברת שהולכת וגדלה במיוחד לקראת סוף ההריון, נמשכת שבועות מספר לאחר‬
‫הלידה וקשה לזכור אותה לאחר שחלפה. הזכרון של תקופה זו נוטה לעבור הדחקה. מצב זה הוא "חולני"‬
‫בהשוואה למצב תקין לפני הריון כי זה מצב של נסיגה או דיסוציאציה, או פוגה )הפרעה במודעות, ניתוק( אך‬
‫הוא נורמטיבי לתקופה סביב הלידה. אם זה לא היה קורה סביב הלידה זה נחשב היה פתולוגי. האם צריכה‬
‫להיות בריאה כדי "לחלות" במחלה הזאת ולצאת ממנה, כשהילד משחרר אותה. רק אמא בריאה יכולה‬
‫להכנס למצב סימביוטי ולצאת ממנו. זהו מצב רגרסיבי )אפשר לראות בדכאון שאחרי לידה, הגנה מפני כניסה‬
‫לסימביוזה(.‬
‫מצב ה- ‪ pmp‬כולל 3 תפקודים עיקריים:‬
‫1. ‪ - Holding‬זוהי תמיכה אינטגרטיבית שהאם מעניקה והיא מאפשרת לילד לפתח את האגו שלו. התמיכה‬
‫נעשית בהתחלה ע"י הגנה פיזית על הילד כך שיוכל לקלוט את גרויי הסביבה בלי שיציפו אותו. היא מכוונת‬
‫אותו אל הגרויים, מעכלת עבורו את הגרויים ונותנת לחושים שלו לעכל את המציאות. האם חייבת להיות מאד‬
‫מחוברת לילד כדי שתחוש את צרכיו ותשתנה בהתאם להם. צרכי התינוק משתנים מרגע לרגע והרגישויות שלו‬
‫גם הן דינאמיות. בדרך זו הוא לומד להכיל את רגשותיו כמו שהאם.‬
‫2. ‪ - Handling‬זוהי ההענות של האם למימד הסומאטי. זוהי תמיכה גופנית בעיקר ומתייחסת לטיפול הפיזי,‬
‫הטיפול בצרכי הגוף של התינוק: ההחתלה, ההאכלה, הליטוף וכו'.‬
‫הנפש מתחילה להבנות מסיפוק צרכי הגוף. דרך ההנדלינג הוא יפתח את הזהות הגופנית, ירגיש שהוא מאורגן‬
‫במישור הגופני, שהוא שלם ולא אוסף של אברים. נוצרת אינטגרציה סומטית, פרסונליזציה.‬
‫כאשר האדם רואה את האברים שלו כנפרדים ממנו, עם אוטונומיה משל עצמם, זהו דהפרסונליזציה - חסרה‬
‫המחוברות שנותן ההנדלינג. למי שיש סימפטומים גופניים על רקע נפשי, יתכן שחווה קושי בפונקציה זו וכך‬
‫הוא נשאר במודעות מופרזת לאברים בלי אינטגרציה שלהם.‬
‫3. ‪ - Object presenting‬זהו תפקיד האם בהצגת העולם בפני הילד. האם משמשת גשר בין גרויי הסביבה‬
‫והילד. היא מעבדת את המציאות לתינוק כדי שהוא יוכל לקלוט אותה בהתאם לשלב בו הוא נמצא בחייו.‬
‫כשהילד מרגיש שהוא קולט את החיים כך שהם מובנים לו הוא חש שהם חלק ממנו. שהוא זה שברא אותם‬
‫ואז העולם לא תוקפני ומאיים. העולם הוא כבר לא ‪ not me‬שרוצה ברעתו, אלא יש קבלה של החוץ שנעשית‬
‫בהדרגתיות וניתנת לעיכול.‬
‫יש אמהות שהן טובות בתחומים רבים, מסוגלות לחיים עשירים, אך אינן מסוגלות להיות ב"מחלה"‬
‫נורמאלית זו. יש שמשיגות זאת עם ילד אחד ולא עם ילד אחר, יש שאינן מצליחות במשימה ומתגייסות לאחר‬
‫מספר שבועות מול המשימה כדי לתקן מה שהוחמץ והופכות לתרפיסטיות במקום אמהות.‬
‫תקלות בהתפתחות ה"מחלה" הזאת:‬
‫1. בריחה לבריאות או לשפיות, כשלא נכנסת ל"מחלה"‬
‫2. התעניינות אחרת שלא נזנחת כמו להמשיך ללכת לעבודה מייד לאחר הלידה )יכול לקרות כשיש הזדהות‬
‫זכרית חזקה(‬
‫3. כשיש פריאקופציה פתולוגית עם התינוק והזדהות ממושכת‬
‫לעיתים האם מחליפה פריאקופציה עם התינוק בעיסוק יתר בבעיות קודמות שהיו לה, מה שמאפיין אמהות‬
‫דכאוניות.‬

7. ‫7‬
‫לסיכום,‬
‫‪ - Holding‬מתן תמיכה לאגו בשלב "התלות המוחלטת", אז יכולה להתרחש אינטגרציה של האני ויכול‬
‫להתפתח ‪ =) ego relatedness‬קשר טוב כתוצאה מהחזקה טובה, להרגיש טוב בלי להרגיש באיזולציה. אדם‬
‫שאין לו את זה, ירגיש חרדת עזיבה חזקה(.‬
‫בתחילה מדובר על אחזקה פיזית שבאמצעותה מתבטאת האהבה, שכוללת רגישות העור, המגע, הטמפרטורה,‬
‫רגישות שמיעתית, וויזואלית, הרגישות לאי הידיעה של התינוק לקיום של משהו אחר חוץ מעצמו.‬
‫טיפול רוטיני בתינוק שהולך בד בבד עם השינויים הפסיכולוגיים והפיזיים של התינוק, מתייחס לאופן בו האם‬
‫מבינה את התינוק, מחכה, מקבלת את הסכמתו ולהכרה שלה שהיא מחזיקה אותו. זה מצב של מעין מיזוג.‬
‫ע"י אחזקה נכונה, התינוק מקבל את הגוף כחלק מהסלף ומרגיש שהסלף נתון בתוך הגוף )ה- ‪ self‬בנוי מ-‬
‫‪ body-self‬ומ- ‪ (mental-self‬ההולדינג מתחיל מה- ‪.body-self‬‬
‫גבולות הגוף או העור, מגדירים בעצם ועושים אבחנה בין אני ולא אני וזה הבסיס לפרסונליזציה )=ההרגשה‬
‫שאני בנאדם(. תחילת ההתפתחות הזאת, תלוייה ביכולת האם לאחד ההתערבות הרגשית שלה שהיא במקורה‬
‫פיזית ופיזיולוגית.‬
‫- כשהאם עושה הולדינג נכון, התינוק מוחזק כך שהוא לא יודע שהוא עשוי חלקים חלקים. בידיה ובעיניה‬
‫החלקים הופכים להיות שלם אחד. אחידות זו שהיא כ"כ חיונית לאינטגרציה של האגו - היא גם הבסיס‬
‫לקואורדינציה הגופנית, לחינניות שבתנועה, להנאה שבפעילות הפיזית בהן הפרט יכול בכל פעם לגלות את‬
‫הסלף. אצל פציינטים עם בעייה באחזקת גופם: מגושמים, מסורבלים, כפופים וכד', כנראה היתה בעייה עם‬
‫ה- ‪.holding‬‬
‫מציאות פנימית - זוהי צומחת מהפנטזיה של הילד, שמתבטאת בראשית החיים ע"י אלבורציה דימיונית של‬
‫חלקים סומאטיים, פונקציות, תחושות וכו'. התחלת המציאות הפנימית אצל ויניקוט מבוססת על דברים‬
‫קונקרטיים: על בסיס החוויות המתרחבות יחד עם ההתפתחות הנוירולוגית, מתפתח העולם הפנימי ונעשה‬
‫עשיר יותר.‬
‫תלות - אין תינוק לבד. יש תמיד תינוק עם משהו, התינוק הוא תמיד חלק מקשר. לא יכולה להיות התפתחות‬
‫ללא סביבה מאפשרת, מזרזת, מעודדת. לתלות שלושה שלבים:‬
‫א. תלות אבסולוטית - שבה התאמת האם לתינוק מקסימאלית. התינוק מקבל ונהנה/סובל.‬
‫ב. תלות יחסית - הילד נעשה ער לכך שהאם היא זו שמטפלת בו, הם לא יחידה אחת, אבל עדיין‬
‫אינו מבדיל באופן מלא בינו לבינה.‬
‫ג. לקראת אי-תלות - זוהי יכולת של עשייה עצמית, עי"כ שהילד צובר התנסויות וזיכרונות של‬
‫הטיפול בו ועושה אינטרוייקציה של פרטי הטיפול שבזכותה הוא יכול לפתח תחושה של‬
‫אמון בסביבה. אי התלות לעולם אינה מלאה, כי תמיד הפרט והסביבה תלויים זה בזה.‬
‫‪ - True & False-self‬כאשר האם ממלאת את 3 הפונקציות הללו, כשהאם הטובה דייה הולכת לקראת‬
‫האומניפוטנטיות של התינוק ונותנת לה משמעות, היא חוזרת על כך שוב ושוב: על החוויה האומניפוטנטית.‬
‫ה- ‪ true-self‬מתחיל לקבל חיים ע"י הכוח שניתן לאגו החלש, ע"י חיזוק האם את הביטויים האומניפוטנטיים‬
‫של התינוק. נוצר העצמי האמיתי ומסביבו הכוזב.‬

8. ‫8‬
‫כאמור, ההתקשרות הראשונה של התינוק עם העולם היא סומאטית. הרמזים הראשונים מצד התינוק ניתנים‬
‫דרך הגוף והאם אמורה לקלוט אותם. כשיש הענות מצד האם, התנועות הסומאטיות מתפתחות לעבר‬
‫קומוניקציה.‬
‫גם הרפלקסים מתפתחים למשהו רצוני ותקשורתי,כמו החיוך למשל.‬
‫לכ"א כבר מהלידה יש סלף עם גרעין פנימי וייחודי רק לו. הגרעין הזה הוא לא תקשורתי ונקרא‬
‫‪ ,Uncomunicated self‬שהופך במרוצת הזמן ל- ‪.true self‬‬
‫אמא פחות טובה, לא קולטת או נענית ל- ‪) gestures‬מחוות, מבעים( של התינוק ובמקום זאת מכניסה את‬
‫המבעים של עצמה, מבינה ברמזים של התינוק את הצרכים שלה עצמה ולא של התינוק, מה שמקבל משמעות‬
‫של כניעה מבחינת הילד: כי במקום להתאים את עצמה לצרכיו, הוא צריך להתאים את עצמו אליה )הוא ה-‬
‫‪ self-object‬שלה(.‬
‫כניעה זו של הילד היא השלב הראשון של ה- .‪ f.s‬והיא תוצאה של אי יכולת האם לנחש ולהרגיש את צרכיו.‬
‫דרך ה- .‪ f.s‬הוא בונה מערכת של יחסים מזוייפים וע"י אינטרוייקציה, הוא אף מגיע לעשות הצגה של להיות‬
‫אמיתי, הוא חושב שזה באמת הוא. כך שהוא יכול לגדול להיות כמו האם, המטפלת, האב, כל מי ששולט‬
‫בסביבה.‬
‫הפונקציה של ה- .‪ f.s‬היא להסתיר את ה- ‪ ,true-self‬את הפוטנציאל, ע"י כניעה לדרישות הסביבה. קיימות 6‬
‫דרגות חומרה של .‪ . f.s‬בדרגה החמורה, ה- .‪ f.s‬שולט בכל תחומי החיים של הילד, ה- ‪ true-self‬חבוי לחלוטין‬
‫ואינו יכול לקיים כל קשר עם המציאות. האדם מרוחק מהחוויה שלו את עצמו, הוא לא יודע מי הוא. הדרגה‬
‫החמורה ביותר, תוביל לסכיזופרניה בה יש רק .‪ f.s‬ללא שום גרעין משלו.‬
‫במצב הפחות חמור, ה- ‪ f.s‬עדיין דומיננטי, אבל הוא נבנה כדי להגן על ה- ‪ t.s‬כי מסוכן לבטא אותו. למשל, אם‬
‫חושב שמסוכן עבורו לבטא כעס. זוהי עדיין הגנה מאסיבית, כי האדם חש את עצמו האמיתי אבל מפחד‬
‫מלהביע אותו בגלל חשש מאובדן אהבה או נטישה אינו מביע אותו.‬
‫במצב של בריאות, יש אספקט נכנע ומשתף פעולה של ה- .‪ . f.s‬כלומר, היכולת של הילד להיכנע ולעשות פשרה‬
‫זה חלק שעוזר לילד להגיע לאדפטציה חברתית. הפשרה תפסק אם הנושא נעשה קריטי עבור הילד. אז, הילד‬
‫הבריא לא יוותר וה- ‪ true-self‬יתבטא ויבטל אל ה- .‪ f.s‬הנכנע . )הבריא הוא לאו-דווקא הסתגלן, אלא זה‬
‫שיודע איך ומתי להביע את עצמו האמיתי ולא מביע את עצמו בלי גבולות.‬
‫ככל שהפער בין האני האמיתי והשקרי גדול יורת, כך האני האמיתי יותר חנוק והפתולוגיה יותר גדולה.‬
‫לעיתים האני השקרי מתחבר ליכולות האינטלקטואליות המוערכות ע"י החברה, ומתנתק מרגשות האני‬
‫האמיתי. אצל אנשים אלה נראה תנודות בהערכה העצמית: לרגע חש מושפל לרגע נערץ, פעם רצוי ופעם דחוי.‬
‫תנודות אלה משקפות את הפער ביום האני האמיתי והשקרי. מה שמעיד על ‪ impingement‬שנכפה על הילד,‬
‫לא אפשר לו לבטא את עצמו וחייב אותו להתבטא בהתאם לציפיות ההורים ולא יאבד את אהבתם. הפחד‬
‫מגילוי האני האמיתי יכול גם לבוא לידי ביטוי בפחד מספונטניות, תחושת ריקנות ושעמום. רגישות יתר‬
‫לציפיות של אחרים, מה שמכניס לדריכות ומתח.‬
‫בסוף מאמרו על ה- ‪ true‬וה- ‪ ,(1965) false self‬ויניקוט מביא מסקנות עבור המטפל:‬
‫- בטיפול באישיות שיקרית, המטפל יכול להתקשר רק ל-‪ false-self‬של המטופל, זה כמו לדבר עם המטפלת‬
‫של הילד ולא עם הילד. הטיפול לא מתחיל אלא רק אחרי "שהמטפלת משאירה את הילד עם האנליטיקאי"‬
‫- ברגע המעבר, כאשר המטפל מתחיל ליצור קשר עם ה- .‪ t.s‬תהיה בהכרח תקופת תלות קיצונית.‬

9. ‫9‬
‫- המטפל צריך לספק את צרכי התלות של המטופל. העבודה הטיפולית תתקדם יותר אם נכיר ב"חוסר‬
‫הקיום" של הפציינט עם ה- .‪ f.s‬מאשר עם נעבוד בצורה ממושכת עם הפציינט על בסיס מנגנוני ההגנה שלו.‬
‫- ה-.‪ f.s‬יכול לשתף-פעולה ללא גבול עם המטפל גם בניתוח ההגנות אבל לא יהיה לכך ערך אם המטפל לא‬
‫יציין בדרך ספציפית העדר אפיון עיקרי של הפציינט, כמו להגיד לו "אין לך פה", או "עוד לא התחלת‬
‫להתקיים" )זה אולי מסוכן, אבל העיתוי חשוב(. הצהרות כאלה פותחות קומוניקציה עם האני האמיתי. האני‬
‫השקרי יכול לרמות את המטפל אם הוא לא יבחין שמשהו מרכזי חסר בטיפול.‬
‫‪ - Impingement‬חודרנות, הפצצה כפייה. זהו מושג המסביר את ניצני ההתפתחות הבעייתית. כאשר ההורה‬
‫כופה את חוויותיו וצרכיו שלו על הילד ולא מאפשר התפתחות הגרעין של האני האמיתי. כאשר ההורה לא‬
‫מעכל את המציאות ומתאים אותה עבור הילד, אלא מביא את הילד למה שהוא חושב שמתאים. כאשר ההורה‬
‫לא נותן לילד את ה- ‪ going on being‬אלא כופה עליו, נוצר שיבוש בביטוי של האישיות האמיתית.‬
‫הפסיכותרפיה באה לתקן את ה- ‪Impingement‬‬
‫שייצר אני שקרי מנותק מאד מהאני האמיתי. התיקון נעשה ע"י חזרה לשלב האילוזיה ורק לאחר שנצבר כוח‬
‫מהשלב הזה, ניתן לפגוש את המציאות ולקבל את הדיסאילוזיה. לכן, בטיפול האווירה היא רגרסיבית. זהו‬
‫למעשה הטיפול של האם המספיק טובה בתינוק יש בו: ‪ being, holding‬ואפילו ‪ .handling‬רק כך תתאפשר‬
‫חוויית הדיסאילוזיה הטובה וכך תתגלה האישיות האוטנטית שהיא ספונטנית ויצירתית.‬
‫‪ - Transitional-object‬התרומה הגדולה ביותר של ויניקוט היא בתחום זה )"האילוזיה", "המרחב‬
‫הפוטנציאלי"(. הוא גילה על-סמך הסתכלות בתינוקות, צורות פרימיטיביות של התייחסות ומשחק של התינוק‬
‫”‪ . “first not me possession‬יחד עם מציצת האצבע של התינוק והלטיפות של עצמו, הוא לוקח סמרטוט‬
‫או סדין לפה, או מושך חוטי צמר ומשתמש בהם ללטיפה או בולע אותם, או משמיע קולות ורעשים. הוא מניח‬
‫שלפעולות אלה מתלוות פנטזיות ומחשבות, שלכל אלה קורא ויניקוט ”‪ . “transitional phenomena‬החפץ‬
‫נעשה חיוני הוא משתמש בו כשהוא הולך לישון והוא מהווה הגנה בפני החרדה. במיוחד מפני חרדה‬
‫דפרסיבית )חרדת פרידה( וזהו ה- ‪.T.O‬‬
‫האמא משאירה את הסמרטוט מלוכלך ומסריח, היא יודעת שע"י הרחיצה שלו היא מפרה את ההמשכיות‬
‫בחוויות התינוק ושזוהי הפרה שעלולה לקלקל את המשמעות והערך של האובייקט עבור הילד. תחילת‬
‫השימוש בו משתנה, מ-6 ח' ל- 21 ח'.‬
‫איכות קשר התינוק ל- ‪ T.O‬מתאפיינת ב:‬
‫1. לתינוק יש תחושת זכות על האובייקט ואומניפוטנציה לגביו‬
‫2. התינוק מחבק מלטף אוהב והורס אותו‬
‫3. אסור ל- ‪ T.O‬להשתנות אלא רק ע"י הילד עצמו‬
‫4. עליו להתקיים למרות האהבה החזקה ואפילו ההרס והאגרסיה החזקים שמופנים אליו‬
‫5. על ה- ‪ T.O‬לתת חום, להתנועע, שתהיה לו טקסטורה, או לעשות משהו שיהיה לילד תחושה שהוא בעל‬
‫חיות משל עצמו‬
‫6. ה- ‪ T.O‬אינו הלוצינציה. מנקודת ראותינו הוא בא מהחוץ, אך לא כן מנקודת ראותו של הילד. כמו כן הוא‬
‫גם אינו בא מבפנים, לכן הוא אובייקט מעבר‬
‫7. גורלו לעבור דה-קטקסיס, הוא לא נשכח אבל נעשה מיותר.‬

10. ‫01‬
‫ה- ‪ T.O‬מאבד את משמעותו זאת משום שה-‪ transitional-phenomena‬נעשה דיפוזי ומתפשט על כל‬
‫הטריטוריה שבין המציאות הפסיכית הפנימית והעולם החיצון. כלומר, על כל שדה התרבות. )התרבות לא‬
‫באה מהחוץ ולא מבפנים, זה משהו בין פנים לחוץ, בין החוויה והמציאות. המימד היצירתי הוא המשותף בין‬
‫התרבות וה-‪ : transitional-phenomena‬משהו שבא מבחוץ, מקבל נופך פנימי והופך למשהו אחר המקובל על‬
‫כל האנשים(.‬
‫ה- ‪ T.O‬הינו ביטוי של האני האמיתי, משהו שהתינוק לוקח מבחוץ ומעניק לו טעם ונופך אישי. ויש לו גם‬
‫תפקיד הגנתי של פרידה מהאם.‬
‫המקור התאורטי של ה-‪ T.O‬הוא תחום האילוזיה, כי הוא גם אני וגם לא אני. יש מעין הסכמה, שאף פעם לא‬
‫נשאל האם יצרת אותו או שהוא הוצע לך מבחוץ. הנקודה היא שלא צריך לקבל החלטה אם זה כך או כך. יש‬
‫להרשות לפרדוכס הזה בין אני ללא אני, קיום בטיפול בכל תינוק.‬
‫הפונקציות של ה- ‪:transitional object‬‬
‫1. תחליף - בתחילת ההפרדות מגיל 3 חודשים יש קושי בפרידה מהאומניפוטנטיות, מהאם‬
‫והאובייקט משמש כתחליף‬
‫2. אשליית בטחון - האובייקט נותן כוח להתמודד עם הבדידות ועם המציאת הקשה בכך שהוא‬
‫נותן אשלייה של בטחון‬
‫3. האובייקט נותן את היכולת לגייס את המציאות לשרות האני בכך שמאפשר לבנות את הלבד‬
‫4. האובייקט נותן את תחילת בקורת המציאות מאחר והאובייקט שייך למציאות הוא‬
‫ה- ‪first not me‬‬
‫האובייקט משמש לתחילת הדיפרנציאציה בין הפנים לחוץ‬ ‫5.‬
‫האובייקט משמש להכרות אחרת עם העולם. אם עד עכשיו הכיר את העולם דרך הערוץ‬ ‫6.‬
‫הסנסו-מוטורי הרי שמעכשיו יש גם חשיבה ומכלול של רגשות‬
‫האובייקט משמש לפיתוח היכולת לסימבוליזציה.‬ ‫7.‬
‫האובייקט מפתח יצירתיות בכך שהילד נותן משמעות סובייקטיבית למציאות אובייקטיבית‬ ‫8.‬
‫האובייקט עוזר במצבי חסך, במצבים של מעבר ושינוי. כדי להתמודד עם המציאות, הילד פונה‬ ‫9.‬
‫אל האובייקט במקום אל האם‬
‫‪The capacity to be alone & the capacity to feel concern‬‬
‫היכולת להיות לבד - היא הישג התפתחותי בו האדם מסוגל להכיל את עצמו. מתגבשת היכולת‬
‫‪ to be‬להבדיל מאדם שחייב כל הזמן ‪ to do‬כשהוא לבד, כדרך לברוח מלהיות עם עצמו.‬

11. ‫11‬
‫יחסי אובייקט‬
‫לפי ויניקוט בתהליך הגדילה יש שני מרכיבים עיקריים, המלווים בקשיים:‬
‫1. אינטגרציה של האגו, הכרוכה בקושי במפגש עם המציאות הכואבת‬
‫2. בניית יחסי אובייקט, הכרוכה במעבר מתלות מוחלטת לעצמאות והכרה בבדידות ובנפרדות.‬
‫הכוח לגדול, נוצר דרך הקשר שמתחיל באובייקט סובייקטיבי דרך ה- ‪ transitional phenomena‬עד ליחסי‬
‫אובייקט שלמים.‬
‫הפאזה הראשונה - התלות המוחלטת, שבה האם היא אובייקט סובייקטיבי‬
‫בפאזה זו מתאפשרת האילוזיה שהמציאות הפנימית והחיצונית זהות וכאילו הוא יצר וברא את האובייקט.‬
‫בתחילה העולם הוא אינו עולם של אובייקטים, אלא של ‪ body needs‬וסיפוקם. בהדרגה נעשית אלבורציה של‬
‫החוויות הפיזיות, מתפתחת הפסיכולוגיה וה- ‪ .ego needs‬הצורך של האגו הוא ב- ‪ holding‬ללא‬
‫‪ ,impingement‬ושימור החוויה של ה- ‪.going on being‬‬
‫התינוק מתחיל את החיים בפוזיציה של ‪ ,I-ness‬של כיף, של משהו שמחזיק אותו, עם תחושה של ‪.well being‬‬
‫אבל, הוא יצור לא בשל, שנמצא על סף חרדה שאי אפשר לשאתה. כשיש הפרעה תתפתח פרנואידליות בגלל‬
‫חרדת אניהילציה )ולא בגלל שמתחיל בפוזיציה הפרנואידית(.‬
‫האם צריכה להיות בעמדה של - ‪ Primary maternal preoccupation‬ותפקידה הוא להשאיל את העצמי‬
‫שלה כדי ליצור סביבה מגינה, מתחזקת, מכילה. היא צריכה להיות מסוגלת לנוע במרחב הפוטנציאלי בין‬
‫מציאות פנימית לחיצונית, פנטזיה למציאות. ובעיקר תפקידה, לעזור לילד לא להיות במגע טרום זמנו עם‬
‫המציאות ורק כשיהיה מוכן, לתווך לו את המציאות. האם שנמצאת ב- ‪ pmp‬מאפשרת את הנטיות‬
‫ההתפתחותיות של הילד:‬
‫- יחוה שהוא הבעלים של התחושות שלו, ולא של אחרים‬
‫- שהאם תהיה אם סביבתית ולא תחווה כאובייקט נפרד החודר ומציב דרישות משלו. היא‬
‫אמורה להכיל את המחוות הספונטניות של הילד ולתת חיות לאני האמיתי ולא להביא לכך‬
‫שהילד יצטרך להסתגל למחוות שלה "לציית" לחוץ.‬
‫- עליה לקבל את האומניפוטנציה שלו ולהגשים אותה. האם אמורה להעניק חוויה של‬
‫‪ = invisible oneness‬אחדות לא מובחנת בה התינוק יכול לחוש אומניפוטנציה. לחוש שהוא‬
‫יוצר את החוויות הטובות שלו ולבנות אמון ביכולתו לעמוד ב- ‪ .impingements‬החוויה הזאת‬
‫היא מאד מיוחדת וכונתה רגע האילוזיה או רגע הבריאה. לרגע הילד מרגיש כאילו שהוא ברא‬
‫את האם, כאילו שקרה קסם )הוא בכה ופתאום היא מגיעה(. מהאמא נדרשת יכולת לקרוא את‬
‫תחושותיו של הילד כאילו שהם גוף אחד, והעולם קיים עבורו. לא ניתן לקיים תקופה שלמה‬
‫בעלת חוויה כזאת, אבל חייבת להיות חוויה כזו שבה הילד יחוש כי העולם קיים עבורו, היא‬
‫הכרחית כדי שהילד יצבור מספיק כוח לעמוד מול הבדידות בעולם.‬
‫ריבוי של חדירות נחווה כחרדת אניהילציה: חוויה של להתפרק לחתיכות )דיסאיטגרציה(,‬
‫ליפול, לא להיות בקשר עם הגוף )דהפרסונליזציה(, ללא אוריינטציה. ללא חוויה של משהו עוטף.‬
‫האגו מתפתח מחוויות של איום באניהילציה שלא מוביל לאניהילציה וממנו יש החלמה. מתוך‬
‫החוויות האלה, אמון בהחלמה בהופך להיות הבסיס לאגו ולכולתו להתמודד עם תסכול.‬

12. ‫21‬
‫שלבי התפתחות האגו‬
‫באופן כללי יש מעבר ממצב של ‪ ,unintegration‬לחוויה של אינטגרציה סנסורית בזמן ובמרחב. ה- ‪ I‬מתגבש‬
‫כשיש אבחנה בין הפנים לחוץ.‬
‫‪ .I‬הבסיס לגיבוש האגו הינו ‪ going on being‬והולדינג מספק.‬
‫‪ .II‬השלב השני בהתפתחות האגו הוא של ‪) - body ego‬שלב ה- ‪ (I am‬כשאישיות הילד מתקשרת‬
‫לתפקודי הגוף והחוויה היא של פרסונליזציה, של להיות מוקף בעור. דהפרסונליזציה היא‬
‫ביטוי לאובדן הקשר בין הגוף לאגו והוא תלוי בהנדלינג של האם, עד כמה עוזרת למקם‬
‫ולהבחין בין תחושות שונות - בין רעב לכאב אחר. ולתת לו לחוש שהוא הבעלים של התחושות‬
‫שלו, לתת לו ‪ to exist‬ולא ‪ .to react‬מתחילה האבחנה ביו פנים לחוץ, מתפתחת הוויה‬
‫פרנואידית-פגיעה.‬
‫‪ .III‬השלב השלישי הוא של ‪ .ego relatedness‬נוצרת ריאליזציה - יכולת להעריך זמן ומרחב‬
‫ואפיונים אחרים של המציאות. החוויה היא של ‪ - I exist‬אני אוסף חוויות ומעשיר עצמי;‬
‫יש לי אינטראקציות עם ‪ ; not me‬ויש עור ביני ללא אני. מאחר שיש תפיסה של האם‬
‫כרצופה, אפשר גם להיות לבד בנוכחותה. המעבר לשלב השלישי מתאפשר כשיש כבר‬
‫‪.object presenting‬‬